הפקולטה למשפטים בבר אילן היא הקטנה מבין הפקולטות שסקרנו. האוניברסיטה קיבלה, כך הבנו, החלטה מודעת לצמצם את מספר תלמידי התואר הראשון, כדי להגדיל את מספר הסטודנטים לתארים מתקדמים. יש לכך יתרונות מבחינת צפיפות הכיתות ומבחינת היכולת לקיים דיונים בשיעור. החיסרון למועמדים הוא רף קבלה גבוה יותר - מצדם של הסטודנטים שהתקבלו, זהו כמובן יתרון נוסף.

לעומת זאת, הפקולטה למשפטים בבר אילן מוכיחה שאפילו רמה אקדמית גבוהה, הוראה משובחת, וחבר'ה טובים עדיין אינם מבטיחים שביעות רצון והערכה של הסטודנטים. כמה גורמים חותרים, כנראה, תחת המאמצים הרבים שהסגל האקדמי עושה. הדבר קשור, כנראה, לתחושת התלמידים שהאוניברסיטה שכחה שהם בני אדם: אופי המבחנים ונרמול הציונים, היחס אליהם כאל "ספק סטודנטים ספק רובוטים", והשירות שמקבלים מהמזכירות.

אקדמי: המבחנים אינם משקפים את הנעשה בכיתה
בקרב אנשי האקדמיה נהוג לומר שתל אביב מתמחה במשפט מסחרי, ירושלים בחוקתי ושהפקולטה בבר אילן מתמחה במשפט עברי ובדיני משפחה. הסטודנטים שאתם דיברנו, כולם הסכימו שזו התחושה, ושהרמה בתחומים אלה אכן גבוהה מאוד; אבל רובם אמרו שאין זו הסיבה שהביאה אותם לכאן, ושהם אינם מתכוונים להתמחות בתחומים אלה.

נתחיל בדברים הטובים. המרצים זוכים לשבחים על רמתם המקצועית ועל העניין שהם מעוררים בהרצאות. בבר אילן מתקיימים דיונים כמעט בכל שיעור (יותר מאשר באוניברסיטאות חיפה או תל אביב), ובהם נערכים ניתוחי עומק של טקסטים משפטיים, במקום קבלתם כמובנים מאליהם. כמו כן ניכרת רמה גבוהה של גירוי אינטלקטואלי (3.86, גבוה מהממוצע). ייתכן שזהו המוסד לאלה שאינם הולכים בתלם ומערערים על מוסכמות. המתרגלים מוערכים מאוד בקרב הסטודנטים, וגם כאן נתקלנו באמירות כגון: "עדיף לבוא לשיעורים של המתרגלים, הם מסבירים יותר טוב ומתייחסים יותר יפה". המתרגלים מרחיבים את חומר ההרצאה ולעתים מלמדים חומר חדש לגמרי.

האקלים בחוג אינו תחרותי. סיפרו לנו שקיים אתר אינטרנט שאליו מועלים (בהתנדבות) סיכומים של השיעורים, ושיש אנשים שאינם מגיעים לשיעור ולומדים רק מהסיכומים הללו (ואפילו עוברים בהצלחה את המבחנים). לדעת הסטודנטים, המבחנים בפקולטה למשפטים אינם משקפים מספיק את ההשקעה שקדמה להם. רוב הידע הנדרש בהם הוא ידע שנצבר על ידי שינון. פחות שואלים שאלות של הבנה, ועוד פחות שואלים שאלות של יישום הידע שנצבר. סטודנט לשנה ג' טען ש"כדי להיות סטודנט טוב, מספיק להיות סטודנט בעל זיכרון טוב. כדי להיות מצטיין צריך גם לדעת לחשוב". הסטודנטים בפקולטה משקיעים פחות שעות בשבוע (7.2) לעומת עמיתיהם בשאר האוניברסיטאות, ודרישות הקריאה נמוכות יחסית (58.3 דפים בלבד, נמוך באופן ניכר מהממוצע).

אבל הנקודה הכואבת ביותר קשורה לציונים. הציון בכל מבחן מנורמל, כלומר - הממוצע הכיתתי ופיזור הציונים נקבעים מראש, ואז "מתאימים" להם את הציונים שהתקבלו במבחן. מגמה זו קיימת גם באוניברסיטה העברית, רק ששם נראה כי איש אינו מתרגש מהעניין. בבר אילן, לעומת זאת, יש התמרמרות רבה. לתחושתם של הסטודנטים, השיטה יוצרת תחרות מיותרת ולא נעימה, שכן הסטודנטים נמדדים תמיד האחד ביחס לאחר, ומי שמסייע לאחר להשיג ציון גבוה, כמעט בהכרח פוגע בציון שלו. לצערם, דיקאנית הפקולטה נחושה להמשיך במדיניות, וכפי שכתבנו במבוא - זו גם עומדת להיות המדיניות בכל הפקולטות האוניברסיטאיות למשפטים.

בר אילן, כידוע, היא אוניברסיטה בעלת אופי דתי. הדבר בולט במיוחד בסגל האקדמי שלה, שם יש רוב ברור לחובשי הכיפה; הוא מגיע לידי ביטוי גם בלימודים עצמם, כדרישה כלל-אוניברסיטאית להשלים 20 נקודות (מתוך 120 של תואר רגיל ו-140 של משפטים) בלימודי מורשת ישראל ("דוסית" הם קוראים לזה). למזלם של הסטודנטים למשפטים, הם יכולים לקחת קורסים העוסקים במשפט עברי, בניגוד לחוגים אחרים בקמפוס שבהם הקורסים במורשת ישראלמנותקים לגמרי ממערכת הלימודים ("מה חשבת? שיש קורס ב'הנדסת חשמל לפי עדות אשכנז'?" שאלו את הסוקרת שלנו).

תנאים ושירות: הבדל בין הקמפוס לפקולטה
הסטודנטים מפרידים בין שני סוגים של נותני שירות: אלה של הפקולטה, ואלה של כלל הקמפוס. מזכירות הפקולטה תוארה באופן חיובי כשירותית ואפילו כנחמדה. הסטודנטים היו מרוצים מהעובדה שהמזכירות פועלת כל היום, בניגוד למזכירויות בפקולטות אחרות.

המינהלה של כלל הקמפוס מתוארת כ"לא יוצאת מגדרה" במקרה הטוב, וכ"לא פתוחה" או "עוינת" במקרה הרע. כל הסטודנטים שנשאלו התלוננו על היחס, וסטודנטית אחת סיפרה על מקרה שבו מזכירה צעקה (!) עליה כיוון שביקשה ממנה שנתון. באופן כללי נראה כי ההרגשה היא שהמזכירות "לא נותנת פתרונות כשצריך" ואינה מעוניינת לעזור, והסטודנטים העניקו לה את הציון 2.33, טוב רק מהציון של אוניברסיטת חיפה. יש אף כאלה שאמרו ש"אנשי הממסד מתנשאים ומגעילים" וש"הביורוקרטיה נוראה". בהשוואה למקומות אחרים, המינהלה בבר אילן זכתה לציון הנמוך מבין הפקולטות למשפטים, 2.53 בלבד.

מבחינת תנאים המצב לא רע בכלל. לפקולטה בניין משלה, במרחק מדשאה אחת מבניין אגודת הסטודנטים, על שלל הקפיטריות שלו. הבניין עצמו נקי למדי, ונראה לנו גם נוח, פרט לחדרי שירותים תת-קרקעיים. הסטודנטים נתנו לתנאים ציון של 3.08, שממקם את בר אילן מעל האוניברסיטאות, אך מתחת למכללות הפרטיות. שביעות הרצון מהמחשבים בקמפוס קיבלה כמעט אותו הציון, אבל הפעם זכתה למקום הלפני אחרון.

חברתי: לומדים ביחד, מבלים עם אחרים
הצביון הדתי של בר אילן מושך אל האוניברסיטה סטודנטים דתיים רבים, יותר מאשר במוסדות אחרים. כאן תמצאו קבוצות נפרדות של דתיים ושל חילוניים. אין פירושו שיש איבה בין המחנות, אבל גם אהבה גדולה אינה צומחת, וסטודנטים נוהגים להתחבר רק עם הדומים להם. בחוגים אחרים בקמפוס, אגב, דווקא כן ראינו גיבוש בין הקבוצות. ההיכרות עם סטודנטים בחוג, כך נראה היא למטרות לימוד בלבד- בבר אילן לומדים ביחד, וגם בפקולטה למשפטים יש לימוד משותף רב בהשוואה למוסדות אחרים, אם כי מועט בהשוואה לחוגים אחרים בקמפוס (למש כלכלה). הסטודנטים בבר אילן, התברר לנו, אוהבים לבלות בכרך הגדול (כמעט פעמיים בשבוע יוצאים העירה, כמו במכללה למינהל ובאוניברסיטת תל אביב), אבל נראה שהם מעדיפים לצאת עם אנשים אחרים - היציאה עם חברים לספסל הלימודים נמוכה מהממוצע (1.79).

הסטודנטים בבר אילן אינם מעריכים את אגודת הסטודנטים שלהם: היא קיבלה את הציון הנמוך ביותר, 50.6. נראה שיש קשר בין הציון, לבין הרגשתם שהקמפוס "רדום, לא מרגישים שמדובר בסביבת לימודים צעירה". אבל הם מחבבים את אלה שלומדים אתם: האנשים כאן "נחמדים" ו"החברה מהנה ומגובשת". אל תטעו - בר אילן ממוקמת באזור המרכז, והצפונבונייה חיה ובועטת. אבל כוחה קטן יותר כאן לעומת כוחה בפקולטות אחרות למשפטים: פחות איפור, פחות הקפדה על קוד לבוש.

כל הזכויות שמורות © מאי 2005